שימושים חברתיים בהומור וצחוק

שימושים חברתיים של הומור וצחוק / גלית נחמיה וליאור מנצ'ר

ערך מילונאי: הכושר המנטלי לגלות, לבטא או להעריך אלמנטים לא תואמים, מצחיקים או אבסורדים, ברעיונות, במצבים, במאורעות או בפעולות.

 

פרויד (1928): "ניתן להתייחס אל ההומור כאל רגרסיה בשרות האני. הרגרסיה הזו היא רצונית ובשליטה אשר באה להעשיר את האגו, לגרום להנאה ויצירה. כלומר, באמצעות ניתוח החומר ההומוריסטי שמאפשר רגרסיה, ניתן להעמיק את הבנת פנימיותו של המטופל ולהביא לטיפול חיובי".

 

הומור ככלי עבודה

ברשימה זו אני מנסה להצביע על חשיבות ההתייחסות להומור ולצחוק כחלק מכלי העבודה, הן במהלך ההפעלה עצמה והן בניתוח שלאחר הפעילות. אני מתמקד ברמה התהליכית הקבוצתית, על פי הגדרתו של וולס (1980), "התנהגות הקבוצה כמערכת חברתית והתייחסות של אדם למערכת זו, המיקוד הוא על הקבוצה כשלם". ברמת ניתוח זו וולס מניח ש"כאשר אדם פועל, כאילו אין הוא פועל רק לטובת עצמו, אלא לטובת הקבוצה או חלקים מהקבוצה". למעשה, לטענת וולס "תפקידים בקבוצה, בחלקם, משמשים כדי לשלוט בחרדה, להגן כנגד דה-אינדיבידואציה או הזדרות, להבנות את מקור חיוניות הקבוצה ולבצע את העבודה".

בנוסף, הנחת הקונפליקט המוקדי טוענת על פי וויטיקר וליברמן (1964) "המרכיבים המוצהרים הרצופים של המפגש, קשורים בקשר אסוציאטיבי וכי הם מתייחסים לרגשות הנחווים בסיטואציה של הכאן ועכשיו". ההתנהגות הלא מילולית, כגון סידורי הישיבה, ההומור והצחוק משקפת את המשמעות הסמויה והלא מוצהרת של הקבוצה".

 

צחוק כמבע חברתי

ברגסון בספרו "הצחוק" (תשל"ה) קובע כי הצחוק מתרחש תמיד בחברה או שהוא בעל משמעות חברתית. מאסלו מוסיף וטוען, כי הצורך בהשתייכות לקבוצה מהווה את אחד הצרכים הבסיסיים של האדם (1970 ,(Maslow. צורך זה מתבטא ברצון לרכוש מעמד ולזכות באהדת חבריה ואחת הדרכים לרכישתו היא באמצעות ההומור. כמו כן להומור יכולת השפעה על האווירה בקבוצה, לכידותה, הנורמות, הקונפורמיות, הדינאמיקה ותהליכי פתרון הבעיות (זיו, 1981).
פונקציות חברתיות של צחוק

בטקסט זה בחרתי להתייחס בעיקר אל גישות חברתיות ופסיכולוגיות אשר יאפשרו להסביר הומור וצחוק בהתנהגות הקבוצתית. חילקתי את הפונקציות לארבעה תפקידים עיקריים המתארים את הפונקציה של ההומור בסיטואציה. ההבדלים בין פונקציה לפונקציה אינם חדים כפי שמוצג והחלוקה היא סכמאטית, למבעי הצחוק יש יותר מסיבה אחת ולעיתים יש להם סיבות כמספר המשתתפים הלוקחים בהם חלק.

 

  1. חיזוק הקבוצתיות
  • לכידות: על פי Martineau(1972), ניתן להסתכל על הומור כמשמן ומאיץ אינטראקציות חברתיות. מרטינאו מציג את משמעות ההומור ללכידות הקבוצה במודל המדגיש את תרומת ההומור להעלאת המוראל בקבוצה, חיזוק הקשרים בין חבריה והשגת קונצנזוס קבוצתי. זיו (1996), מוסיף שההומור מגביר את יכולת המשיכה של הקבוצה ויוצר אוירה נעימה. ההומור מאפשר יצירת קשר בין אישי חם במהירות רבה יחסית, ומהווה התנהגות קומוניקטיבית הקוראת לשותפות.

הצחוק יובע כחיזוק החוויה החיובית של הקבוצה.

 

  • שייכות:Neuendorf & Fennell(1988)טוענים שהפרט נדרש להצטרף אל הצחוק כהוכחה שהוא חלק מהקולקטיב. זיו (1981) טוען שכל קבוצה מצמיחה הומור האופייני לה, מעין לשון סתרים עם בדיחות פרטיות, סלנג פנימי ואזכורים היסטוריים משותפים, המבליטים את אחדותם וייחודם כקבוצה. תחושה זו של הומור משותף מהווה את הבסיס לגיבוש הקבוצתי ומשרתת כאבן בוחן להשתלבותו של הפרט בקבוצה. אין דבר מתסכל יותר מלהיות בקבוצת אנשים, לראותם צוחקים ולא להבין מה מצחיק. השתייכות לקבוצה מחייבת את הפרט להתחבר עם ההומור הייחודי לה.

הצחוק מובע בהישענות על ההיסטוריה הקבוצתית או על השפה הקבוצתית.

  • עליונות: על פי Martineau (1972) ההומור משמש להדגשת עליונות הקבוצה, כאשר צוחקים על מישהו אחר מפחיתים מערכו ונהנים מתחושת עליונות. צחוק על קבוצות אחרות משיג אפקט דומה, הקבוצה מרגישה חזקה, חכמה ועליונה על הקבוצה האחרת (למשל, הומור אתני).

הצחוק יובע בהשוואה לגורם חוץ קבוצתי או קבוצה אחרת.

 

  1. סוציאליזציה
  • שימור קונצנזוס: זיו (1984) מוסיף את השימוש בהומור כמקנה גמישות לחברי הקבוצה בהתמודדות במצבים שונים. הוא מאפשר דרך מפלט טובה יותר לצאת ממצבים אלו שמאיימים על הקבוצה מבפנים, מונע סנקציות ומאפשר הסתגלות קלה יותר לדרישות החברה. לפיכך מיוחסים לו תפקידים של פירוק הקונפליקטים, הבהרת ההיררכיה ושמירה על הנורמות הקבוצתיות.

הצחוק מובע בהדגשת הנורמות הקיימות בקבוצה.

  • שיטור: ברגסון (תשל"ה) מציין את תפקידו של ההומור כ”שוטר” החברה. בתקווה שהגיחוך יגרום לתובנה ואולי אף לשינוי ההתנהגות. הצחוק הוא מכשיר חינוכי אשר מפעילה קבוצה או חברה כלפי אדם שהתנהגותו אינה תואמת את הנורמות וההרגלים שלה ולכן תפקידו להחזיר את התנהגות המשתתף להתנהגות הראויה ללא עימות.

הצחוק מכוון אל פרט או פרטים בקבוצה החורגים מהנורמות.

  • מנהיגות: אנשים בעלי יכולת להצחיק אחרים הנם בעלי כוח חברתי, בד"כ מי שנחשב כהומוריסט נמצא בראש ההיררכיה החברתית של הקבוצה אליה הוא משתייך, בעיקר בקרב בני נוער. יצירת ההומור בקבוצה אינה מביאה רק לפופולאריות אלא גם למנהיגות (זיו 1984). להומור תרומה משמעותית למנהיגות (מוריס, 1981). ההומור משרת את המנהיג כמכשיר לשמירת המנהיגות וההיררכיה הקבוצתית. זיו (1981) מצא שבעלי חוש הומור נהנים מפופולאריות רבה יחסית לאחרים. ממצאיו מראים שהומור ניטרלי, בו צוחק האדם על הקבוצה ועצמו בתוכה, נתפס כבעל השפעה רבה יותר, לאומת הומור אירוני מלגלג הממלא תפקיד תוקפני.

הצחוק מובע לשם השגה או שימור של דומיננטיות של פרט בקבוצה.

  1. שחרור מתח
  • פרוק לחצים: ההומור כמספק הקלה ממתח, מבוכה או שחרור מעודף לחץ. (Spencer, 1860)טוען שתפקיד הצחוק הוא להפחתת מתח ושחרור אנרגיה. פרויד (1905, 1928)בספרו "בדיחה וקשריה עם התת מודע" טוען שההומור משמש לשחרור דחפים מהתת מודע, ובעיקר דחפי מין ותוקפנות, בדרך חברתית מקובלת כתהליך סובלימטורי. (Lefcourt & Martin, 1986; Piddington,1963)  טוענים שההקשר בין צחוק לשחרור מתח הינו גופני, פיזי.

הצחוק מובע כתגובה לאיום פנימי על שלמות הקבוצה.

  • התמודדות רגשית: על פי פרויד (1905, 1928)האדם דוחה את ההשפעה הרגשית שהמצב יכול לגרום לו ומשתמש בהומור ככלי הגנה. עקרון העונג, במקרה זה, או הסופר אגו, מנצחים את עקרון המציאות, כל זאת ללא פגיעה ביכולת של האגו לתפוס את המציאות ולהתמודד עימה. זיו (1996), מוסיף שההומור מהנה אותנו כי הוא עוסק בדברים שמטרידים ומעסיקים אותנו, ללא יצירת כל "איום" אמיתי.

הצחוק מובע כאשר ישנה הצפה רגשית.

  • הורדת חרדה: אחת הפונקציות של ההומור, היא לשמש כמנגנון הגנה נגד חרדות. בעצם היכולת לצחוק על דברים מפחידים, אנו הופכים אותם לפחות מפחידים. תיאורטיקנים העוסקים בחקר החרדה, מצביעים על תופעה המוכרת לרבים מאתנו: כאשר רמת המתח עולה, כל דבר שיגרום להורדתו יוביל לתחושת הקלה, שביטויה הפיזי לעתים קרובות הוא צחוק. הצחוק נתפס כפעילות המשחררת את עודפי האנרגיה שהצטברה כתוצאה מעליית המתח. חיזוק לדעה זו נותן Shurcliff(1968), אשר חקר את הקשר בין הומור לחרדה. הוא מצא מתאם חיובי בין רמת החרדה לבין רמת ההומור המדווחת בסיטואציה.

הצחוק מובע כאשר יש איום חיצוני על הקבוצה.

  • ביטוי תסכול: כל קבוצה חשופה במידה זו או אחרת ללחצים מבחוץ אשר אינם ניתנים להתמודדות בדרכים מקובלות, תלמידים ממורי בית הספר, חיילים ממפקדים בצבא, צוותים במוסדות מהנוער המטופל ועוד. לחצים אלו יוצרים תסכולים הניתנים לפורקן ולו מעט באמצעות ההומור והצחוק.

הצחוק מובע כתגובה להתמודדות עם סמכות.

 

  1. התנהלות
  • נגיעה בטאבו: ההומור מאפשר לגעת בנושאים שהם טאבו חברתי. הנושא השכיח ביותר בבדיחות וקריקטורות למשל הוא תוקפנות ומין, ההומור מאפשר ביטוי מעודן לנושאים אלו ואף גורם לנו הנאה מהם. ההומור מאפשר לנו גם להגיב לתסכולים הרבים שבהם אנו מתנסים, תוך כדי הנאה מהאפשרות הניתנת לנו "להתקיף" מבלי "להיענש".

הצחוק מובע בתכנים אשר אסור לדבר עליהם בקבוצה.

  • בריחה והימנעות: לוין (1976) משווה את ההנאה מהומור להנאה מאלכוהול, סמים ושינה. המשותף לכולם הוא בריחה והימנעות מהמציאות המכאיבה, אולם בהומור בניגוד לשאר ניתן להשתמש באופן סלקטיבי, ניתן ליהנות מהחלק המענג שבו ועם זאת להימנע מכאב.

הצחוק מובע לשם התעלמות מנושא.

  • פתרון בעיות: זיו (1981) אשר חקר את השפעת ההומור על פתרון בעיות בקבוצות, מצא שלהומור השפעה מעקבת על פתרון בעיות רגילות (עקב פגיעה בריכוז ובסיסטמאתיות). לעומת זאת, השפעתו מגבירה את הסיכויים למצוא פתרונות יצירתיים.

הצחוק מובע כהתמודדות עם שאלה העולה בקבוצה.